<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער השמונה עשר</h1>
<h2>דף מג.</h2>
בפרק קמא דמציעא [ט"ו ע"ב] ובפרק גט פשוט [ב"ב קס"ט ע"ב] אמרינן דאחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר וטעמא משום דלא יהיב אינש זוזי בכדי. וענין האחריות הוא שראובן שמכר לשמעון שדה ונמצאת שאינה שלו או שבא בעל חוב וטרפה ממנו ששמעון חוזר על ראובן וגובה ממנו מעותיו. ולענין אם גובה ממנו מעותיו בלבד או אף השבח, ואם הכיר בה שאינה שלו או שלא הכיר בה, בזה יש דינים מרובים ואין זה מקומם לפי שאין הכונה בזה המאמר אלא במה שהוא תלוי בענין כתיבת השטרות ובמה שצריך להזהר בהם הסופר והעדים אבל אותן הענינים הם תלוים בענין (הדין) [הדיין] ולפיכך לא כתבתיה כאן. והכונה באחריות טעות סופר הוא שאפילו לא התנו על האחריות כונתם היא על האחריות. ואין לומר שהתנו (על האחריות) [עליה בפירוש] והסופר שכח מלכתבה וכן כתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל בפרק קמא דמציעא [י"ד ע"א] ובפרק הספינה [ב"ב ע"ז ע"א] גבי ג' שטרות הן. ולפיכך אין הפרש בין אם מכר לו בשטר או אם מכר לו שלא בשטר בכולן האחריות [עליו] בין במלוה בין במכר כך כתב הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל [ב"מ ט"ו ע"ב]. וכתב הרמב"ן ז"ל בפרק הספינה [ב"ב ע"ז ע"א] דהוא הדין נמי במוכר מטלטלין דיש בהם אחריות. וכתב הר"ן ז"ל [ב"מ ט"ו ע"ב] והוי יודע ששלשה אחריות הן אחריות דנפשיה. אחריות דמחמתיה. אחריות דמעלמא. אחריות דנפשיה כגון שיש לו זכות בקרקע זה שמכר כי ההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"א ע"ב] סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אמיה קאי אמר ליה נהי דאחריות דאמיה לא קביל עליה אחריות דנפשיה מי לא קביל וכו' כדאיתא התם. אחריות דמחמתיה כגון בעל חוב דידיה. אחריות דמעלמא כגון נמצאת שאינה שלו. וג' מיני אחריות הללו זה למעלה מזה. ולפיכך כתב רבנו האיי גאון ז"ל בספר המקח [שער כ"ח] דנהי דמסתמא אחריות טעות סופר הוא ואף על פי שלא פירש כלן בכלל והיכא שפירש [א' מהם הרי הוא כאילו מיעט אותן שלמעלה ממנו ולפיכך אם פירש] אחריות דידיה ה"ה כאלו מיעט דמחמתיה ודמעלמא, ואם פירש דמחמתיה הרי מיעט דמעלמא אבל אם פירש דמעלמא דמחמתיה ודנפשיה שהן למטה ממנו בכלל, ואם פירש דמחמתיה אין דמעלמא בכללו שהוא למעלה ממנו [אבל] דנפשיה שהוא למטה ממנו בכלל שכל שהוא למטה ממה שפירש אפילו תאמר שאינו כאלו נתרבה בפירוש מכל מקום לא נתמעט וחזר הדבר לדינו דאחריות טעות סופר הוא וכאלו לא נכתב כלל. אבל במתנה דאחריות לאו טעות סופר הוא צריך שיפרש את כלן הא קביל (חדא ממני) [עליה חד ממיני] אחריות שהזכרנו אין לך בו אלא פירושו בלבד אבל לא [ל]שלמעלה ממנו ושלמטה ממנו, אלו דברי הגאון ז"ל כמו שכתבן הרמב"ן ז"ל אלא שביארנו טעמן כדי לישבן ולהלמן עכ"ל. ועובדא דבפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"א ע"ב] (הבי הוה ההוא) [הביאם דההוא] גברא דזבנא לכתובתא דאמיה בטובת הנאה ואמר ליה אי אתיא אם (וערערא) וקא מערערא לא (מפצנא) [מפצינא] לך שכיבא ולא ערערא (אתיא) [אתא] איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אימיה קאי אמר ליה רבא וכו'. ועוד מצא אחרת אדוני אבי מורי הרב נר"ו בפרק אלמנה נזונית [כתובות צ"ז ע"א] דבעו (מני) [מיניה] דרב ששת אלמנה שמכרה למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה קא מבעיא להו רב יוסף ארמלתא דזבינא אחריותא דיתמי ובי דינא דזבין אחריותא דיתמי מאי מי אמרינן כיון דאחריות דיתמי טרפא או דילמא מצי אמר לה נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עלך אחריות דנפשך קבולי קבילת ופשיט רב ששת דאינה גובה. ובפרק חזקת [ב"ב מ"ג ע"א] יש אחרת גבי שותף אם מעיד שקבל עליו, וכתב בעל העטור ז"ל במאמר אחריות דבמה שנוהגין לכתוב אחריות יהודי או ארמאי איכא מאן דאמר [דצריך לימלך ואיכא מ"ד] דלא צריך דכל דמקבל קנין אדעתא דמנהגא מקבל ומנהגא למכתב יהודי או ארמאי ומחמתי ושלא מחמתי ע"כ. וכתב נמי דכיון דקימא לן [ב"ב קנ"ז ע"ב] בלוה ולוה ואחר כך קנה דיחלוקו שמע מינא דאקנא קנה ומכר קנה והוריש משתעבד, ולהכי כתבינן בשטרי דקנאי ודקנינא, ואף על גב דקימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הנ"מ במכר או במתנה אבל בשעבוד חובו או בשעבוד מתנתו משתעבד אפילו דבר שלא בא לעולם ואפילו בשטר בלא קנין וגובה אפילו מיורשין וכן הלכתא. ואיכא מאן דאמר דבמתנה לא מהני שעבוד דקנאי ולא דייק לן, והילכך צריך להמלך לכתוב דקנא ודקנינא, ואחריות דאקנה טעות סופר הוא. ובמתנה נמי צריך להמלך על האחריות ע"כ. ובמאמר נאמנות כתב שאחריות במתנה אין לכתוב אלא ברשות בעלים.
גרסינן בגטין בפרק מי [ע"ג ע"א] ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתיליד בה לסוף אפיקו בה נהרא אתו לקמיה דרבינא אמר ליה זיל שפי ליה דהא קבילת עליך כל אונסא דמתיליד בה אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבינא אונסא דלא שכיח הוא, אגלגל מלתא ומטת לקמיה דרבא אמר אונסא דלא שכיח הוא רב הונא ורב פפא בריה דרב יהושע זבון שומשמא אגודה דנהר מלכא [סבא] אגירו מלחי למעברינהו וקבילו עלייהו כל אונסא דמתיליד לסוף איסתכר נהר מלכא סבא נקטו מלחי אמרי להו אגירו חמארי ואפקינהו ניהלן דהא (קבלינהן) [קבילתון] כל אונסא דמתיליד אתו לקמיה דרבא אמר להו (קאתי) [קאקי] חיורי משלחי גלימה דאינשי אונסא דלא שכיח הוא [והלכתא כרבא]. ולפיכך צריך בקבלת האחריות ובקבלת האונס לברר הענין יפה כדי שלא [ל]יתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ומעשה היה באחד שמכר מרתף של יין לחברו וקבל עליו המוכר שלא יהיה עליו אחריות אלא אם תשבר שום חבית או תשפך והלוקח קבל עליו אחריות היין אם יחמיץ ובא אנס והיו מתפחדין שמא ינסך היין קודם (מכירתו) [מדידתו] והיה המוכר אומר ללוקח או (מכור) [מדוד] יינך או החזיר לי המפתח ובטל המכירה, והלוקח היה אומר אחריות הניסוך הוא עליך ולא אבטל המכר, ונשאל על זה הרא"ש ז"ל [כלל ק"ב סימן ב'] והשיב דכיון דאיכא למידק הכי ואיכא למידק הכי שהרי לא נתפרש הניסוך באחריות מי הוא אוקי ממונא בחזקת מאריה וכיון (שהשוכר) [שהמוכר] בודאי לא (קבל) [נתן] המעות על המוכר לברר שאחריות הניסוך על הקונה. על כן מפני [כמה] בלבולים שאפשר ליפול מחמת האחריות וקבלת האונס טוב הוא להיות הכל מפורש בשטר וישמע חכם ויוסיף לקח.
<h2>דף עז.</h2>
בפרק קמא דמציעא [ט"ו ע"ב] ובפרק גט פשוט [ב"ב קס"ט ע"ב] אמרינן דאחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר וטעמא משום דלא יהיב אינש זוזי בכדי. וענין האחריות הוא שראובן שמכר לשמעון שדה ונמצאת שאינה שלו או שבא בעל חוב וטרפה ממנו ששמעון חוזר על ראובן וגובה ממנו מעותיו. ולענין אם גובה ממנו מעותיו בלבד או אף השבח, ואם הכיר בה שאינה שלו או שלא הכיר בה, בזה יש דינים מרובים ואין זה מקומם לפי שאין הכונה בזה המאמר אלא במה שהוא תלוי בענין כתיבת השטרות ובמה שצריך להזהר בהם הסופר והעדים אבל אותן הענינים הם תלוים בענין (הדין) [הדיין] ולפיכך לא כתבתיה כאן. והכונה באחריות טעות סופר הוא שאפילו לא התנו על האחריות כונתם היא על האחריות. ואין לומר שהתנו (על האחריות) [עליה בפירוש] והסופר שכח מלכתבה וכן כתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל בפרק קמא דמציעא [י"ד ע"א] ובפרק הספינה [ב"ב ע"ז ע"א] גבי ג' שטרות הן. ולפיכך אין הפרש בין אם מכר לו בשטר או אם מכר לו שלא בשטר בכולן האחריות [עליו] בין במלוה בין במכר כך כתב הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל [ב"מ ט"ו ע"ב]. וכתב הרמב"ן ז"ל בפרק הספינה [ב"ב ע"ז ע"א] דהוא הדין נמי במוכר מטלטלין דיש בהם אחריות. וכתב הר"ן ז"ל [ב"מ ט"ו ע"ב] והוי יודע ששלשה אחריות הן אחריות דנפשיה. אחריות דמחמתיה. אחריות דמעלמא. אחריות דנפשיה כגון שיש לו זכות בקרקע זה שמכר כי ההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"א ע"ב] סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אמיה קאי אמר ליה נהי דאחריות דאמיה לא קביל עליה אחריות דנפשיה מי לא קביל וכו' כדאיתא התם. אחריות דמחמתיה כגון בעל חוב דידיה. אחריות דמעלמא כגון נמצאת שאינה שלו. וג' מיני אחריות הללו זה למעלה מזה. ולפיכך כתב רבנו האיי גאון ז"ל בספר המקח [שער כ"ח] דנהי דמסתמא אחריות טעות סופר הוא ואף על פי שלא פירש כלן בכלל והיכא שפירש [א' מהם הרי הוא כאילו מיעט אותן שלמעלה ממנו ולפיכך אם פירש] אחריות דידיה ה"ה כאלו מיעט דמחמתיה ודמעלמא, ואם פירש דמחמתיה הרי מיעט דמעלמא אבל אם פירש דמעלמא דמחמתיה ודנפשיה שהן למטה ממנו בכלל, ואם פירש דמחמתיה אין דמעלמא בכללו שהוא למעלה ממנו [אבל] דנפשיה שהוא למטה ממנו בכלל שכל שהוא למטה ממה שפירש אפילו תאמר שאינו כאלו נתרבה בפירוש מכל מקום לא נתמעט וחזר הדבר לדינו דאחריות טעות סופר הוא וכאלו לא נכתב כלל. אבל במתנה דאחריות לאו טעות סופר הוא צריך שיפרש את כלן הא קביל (חדא ממני) [עליה חד ממיני] אחריות שהזכרנו אין לך בו אלא פירושו בלבד אבל לא [ל]שלמעלה ממנו ושלמטה ממנו, אלו דברי הגאון ז"ל כמו שכתבן הרמב"ן ז"ל אלא שביארנו טעמן כדי לישבן ולהלמן עכ"ל. ועובדא דבפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"א ע"ב] (הבי הוה ההוא) [הביאם דההוא] גברא דזבנא לכתובתא דאמיה בטובת הנאה ואמר ליה אי אתיא אם (וערערא) וקא מערערא לא (מפצנא) [מפצינא] לך שכיבא ולא ערערא (אתיא) [אתא] איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אימיה קאי אמר ליה רבא וכו'. ועוד מצא אחרת אדוני אבי מורי הרב נר"ו בפרק אלמנה נזונית [כתובות צ"ז ע"א] דבעו (מני) [מיניה] דרב ששת אלמנה שמכרה למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה קא מבעיא להו רב יוסף ארמלתא דזבינא אחריותא דיתמי ובי דינא דזבין אחריותא דיתמי מאי מי אמרינן כיון דאחריות דיתמי טרפא או דילמא מצי אמר לה נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עלך אחריות דנפשך קבולי קבילת ופשיט רב ששת דאינה גובה. ובפרק חזקת [ב"ב מ"ג ע"א] יש אחרת גבי שותף אם מעיד שקבל עליו, וכתב בעל העטור ז"ל במאמר אחריות דבמה שנוהגין לכתוב אחריות יהודי או ארמאי איכא מאן דאמר [דצריך לימלך ואיכא מ"ד] דלא צריך דכל דמקבל קנין אדעתא דמנהגא מקבל ומנהגא למכתב יהודי או ארמאי ומחמתי ושלא מחמתי ע"כ. וכתב נמי דכיון דקימא לן [ב"ב קנ"ז ע"ב] בלוה ולוה ואחר כך קנה דיחלוקו שמע מינא דאקנא קנה ומכר קנה והוריש משתעבד, ולהכי כתבינן בשטרי דקנאי ודקנינא, ואף על גב דקימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הנ"מ במכר או במתנה אבל בשעבוד חובו או בשעבוד מתנתו משתעבד אפילו דבר שלא בא לעולם ואפילו בשטר בלא קנין וגובה אפילו מיורשין וכן הלכתא. ואיכא מאן דאמר דבמתנה לא מהני שעבוד דקנאי ולא דייק לן, והילכך צריך להמלך לכתוב דקנא ודקנינא, ואחריות דאקנה טעות סופר הוא. ובמתנה נמי צריך להמלך על האחריות ע"כ. ובמאמר נאמנות כתב שאחריות במתנה אין לכתוב אלא ברשות בעלים.
גרסינן בגטין בפרק מי [ע"ג ע"א] ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתיליד בה לסוף אפיקו בה נהרא אתו לקמיה דרבינא אמר ליה זיל שפי ליה דהא קבילת עליך כל אונסא דמתיליד בה אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבינא אונסא דלא שכיח הוא, אגלגל מלתא ומטת לקמיה דרבא אמר אונסא דלא שכיח הוא רב הונא ורב פפא בריה דרב יהושע זבון שומשמא אגודה דנהר מלכא [סבא] אגירו מלחי למעברינהו וקבילו עלייהו כל אונסא דמתיליד לסוף איסתכר נהר מלכא סבא נקטו מלחי אמרי להו אגירו חמארי ואפקינהו ניהלן דהא (קבלינהן) [קבילתון] כל אונסא דמתיליד אתו לקמיה דרבא אמר להו (קאתי) [קאקי] חיורי משלחי גלימה דאינשי אונסא דלא שכיח הוא [והלכתא כרבא]. ולפיכך צריך בקבלת האחריות ובקבלת האונס לברר הענין יפה כדי שלא [ל]יתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ומעשה היה באחד שמכר מרתף של יין לחברו וקבל עליו המוכר שלא יהיה עליו אחריות אלא אם תשבר שום חבית או תשפך והלוקח קבל עליו אחריות היין אם יחמיץ ובא אנס והיו מתפחדין שמא ינסך היין קודם (מכירתו) [מדידתו] והיה המוכר אומר ללוקח או (מכור) [מדוד] יינך או החזיר לי המפתח ובטל המכירה, והלוקח היה אומר אחריות הניסוך הוא עליך ולא אבטל המכר, ונשאל על זה הרא"ש ז"ל [כלל ק"ב סימן ב'] והשיב דכיון דאיכא למידק הכי ואיכא למידק הכי שהרי לא נתפרש הניסוך באחריות מי הוא אוקי ממונא בחזקת מאריה וכיון (שהשוכר) [שהמוכר] בודאי לא (קבל) [נתן] המעות על המוכר לברר שאחריות הניסוך על הקונה. על כן מפני [כמה] בלבולים שאפשר ליפול מחמת האחריות וקבלת האונס טוב הוא להיות הכל מפורש בשטר וישמע חכם ויוסיף לקח.
<h2>דף קסט:</h2>
בפרק קמא דמציעא [ט"ו ע"ב] ובפרק גט פשוט [ב"ב קס"ט ע"ב] אמרינן דאחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר וטעמא משום דלא יהיב אינש זוזי בכדי. וענין האחריות הוא שראובן שמכר לשמעון שדה ונמצאת שאינה שלו או שבא בעל חוב וטרפה ממנו ששמעון חוזר על ראובן וגובה ממנו מעותיו. ולענין אם גובה ממנו מעותיו בלבד או אף השבח, ואם הכיר בה שאינה שלו או שלא הכיר בה, בזה יש דינים מרובים ואין זה מקומם לפי שאין הכונה בזה המאמר אלא במה שהוא תלוי בענין כתיבת השטרות ובמה שצריך להזהר בהם הסופר והעדים אבל אותן הענינים הם תלוים בענין (הדין) [הדיין] ולפיכך לא כתבתיה כאן. והכונה באחריות טעות סופר הוא שאפילו לא התנו על האחריות כונתם היא על האחריות. ואין לומר שהתנו (על האחריות) [עליה בפירוש] והסופר שכח מלכתבה וכן כתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל בפרק קמא דמציעא [י"ד ע"א] ובפרק הספינה [ב"ב ע"ז ע"א] גבי ג' שטרות הן. ולפיכך אין הפרש בין אם מכר לו בשטר או אם מכר לו שלא בשטר בכולן האחריות [עליו] בין במלוה בין במכר כך כתב הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל [ב"מ ט"ו ע"ב]. וכתב הרמב"ן ז"ל בפרק הספינה [ב"ב ע"ז ע"א] דהוא הדין נמי במוכר מטלטלין דיש בהם אחריות. וכתב הר"ן ז"ל [ב"מ ט"ו ע"ב] והוי יודע ששלשה אחריות הן אחריות דנפשיה. אחריות דמחמתיה. אחריות דמעלמא. אחריות דנפשיה כגון שיש לו זכות בקרקע זה שמכר כי ההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"א ע"ב] סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אמיה קאי אמר ליה נהי דאחריות דאמיה לא קביל עליה אחריות דנפשיה מי לא קביל וכו' כדאיתא התם. אחריות דמחמתיה כגון בעל חוב דידיה. אחריות דמעלמא כגון נמצאת שאינה שלו. וג' מיני אחריות הללו זה למעלה מזה. ולפיכך כתב רבנו האיי גאון ז"ל בספר המקח [שער כ"ח] דנהי דמסתמא אחריות טעות סופר הוא ואף על פי שלא פירש כלן בכלל והיכא שפירש [א' מהם הרי הוא כאילו מיעט אותן שלמעלה ממנו ולפיכך אם פירש] אחריות דידיה ה"ה כאלו מיעט דמחמתיה ודמעלמא, ואם פירש דמחמתיה הרי מיעט דמעלמא אבל אם פירש דמעלמא דמחמתיה ודנפשיה שהן למטה ממנו בכלל, ואם פירש דמחמתיה אין דמעלמא בכללו שהוא למעלה ממנו [אבל] דנפשיה שהוא למטה ממנו בכלל שכל שהוא למטה ממה שפירש אפילו תאמר שאינו כאלו נתרבה בפירוש מכל מקום לא נתמעט וחזר הדבר לדינו דאחריות טעות סופר הוא וכאלו לא נכתב כלל. אבל במתנה דאחריות לאו טעות סופר הוא צריך שיפרש את כלן הא קביל (חדא ממני) [עליה חד ממיני] אחריות שהזכרנו אין לך בו אלא פירושו בלבד אבל לא [ל]שלמעלה ממנו ושלמטה ממנו, אלו דברי הגאון ז"ל כמו שכתבן הרמב"ן ז"ל אלא שביארנו טעמן כדי לישבן ולהלמן עכ"ל. ועובדא דבפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"א ע"ב] (הבי הוה ההוא) [הביאם דההוא] גברא דזבנא לכתובתא דאמיה בטובת הנאה ואמר ליה אי אתיא אם (וערערא) וקא מערערא לא (מפצנא) [מפצינא] לך שכיבא ולא ערערא (אתיא) [אתא] איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אימיה קאי אמר ליה רבא וכו'. ועוד מצא אחרת אדוני אבי מורי הרב נר"ו בפרק אלמנה נזונית [כתובות צ"ז ע"א] דבעו (מני) [מיניה] דרב ששת אלמנה שמכרה למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה קא מבעיא להו רב יוסף ארמלתא דזבינא אחריותא דיתמי ובי דינא דזבין אחריותא דיתמי מאי מי אמרינן כיון דאחריות דיתמי טרפא או דילמא מצי אמר לה נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עלך אחריות דנפשך קבולי קבילת ופשיט רב ששת דאינה גובה. ובפרק חזקת [ב"ב מ"ג ע"א] יש אחרת גבי שותף אם מעיד שקבל עליו, וכתב בעל העטור ז"ל במאמר אחריות דבמה שנוהגין לכתוב אחריות יהודי או ארמאי איכא מאן דאמר [דצריך לימלך ואיכא מ"ד] דלא צריך דכל דמקבל קנין אדעתא דמנהגא מקבל ומנהגא למכתב יהודי או ארמאי ומחמתי ושלא מחמתי ע"כ. וכתב נמי דכיון דקימא לן [ב"ב קנ"ז ע"ב] בלוה ולוה ואחר כך קנה דיחלוקו שמע מינא דאקנא קנה ומכר קנה והוריש משתעבד, ולהכי כתבינן בשטרי דקנאי ודקנינא, ואף על גב דקימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הנ"מ במכר או במתנה אבל בשעבוד חובו או בשעבוד מתנתו משתעבד אפילו דבר שלא בא לעולם ואפילו בשטר בלא קנין וגובה אפילו מיורשין וכן הלכתא. ואיכא מאן דאמר דבמתנה לא מהני שעבוד דקנאי ולא דייק לן, והילכך צריך להמלך לכתוב דקנא ודקנינא, ואחריות דאקנה טעות סופר הוא. ובמתנה נמי צריך להמלך על האחריות ע"כ. ובמאמר נאמנות כתב שאחריות במתנה אין לכתוב אלא ברשות בעלים.
גרסינן בגטין בפרק מי [ע"ג ע"א] ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתיליד בה לסוף אפיקו בה נהרא אתו לקמיה דרבינא אמר ליה זיל שפי ליה דהא קבילת עליך כל אונסא דמתיליד בה אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבינא אונסא דלא שכיח הוא, אגלגל מלתא ומטת לקמיה דרבא אמר אונסא דלא שכיח הוא רב הונא ורב פפא בריה דרב יהושע זבון שומשמא אגודה דנהר מלכא [סבא] אגירו מלחי למעברינהו וקבילו עלייהו כל אונסא דמתיליד לסוף איסתכר נהר מלכא סבא נקטו מלחי אמרי להו אגירו חמארי ואפקינהו ניהלן דהא (קבלינהן) [קבילתון] כל אונסא דמתיליד אתו לקמיה דרבא אמר להו (קאתי) [קאקי] חיורי משלחי גלימה דאינשי אונסא דלא שכיח הוא [והלכתא כרבא]. ולפיכך צריך בקבלת האחריות ובקבלת האונס לברר הענין יפה כדי שלא [ל]יתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ומעשה היה באחד שמכר מרתף של יין לחברו וקבל עליו המוכר שלא יהיה עליו אחריות אלא אם תשבר שום חבית או תשפך והלוקח קבל עליו אחריות היין אם יחמיץ ובא אנס והיו מתפחדין שמא ינסך היין קודם (מכירתו) [מדידתו] והיה המוכר אומר ללוקח או (מכור) [מדוד] יינך או החזיר לי המפתח ובטל המכירה, והלוקח היה אומר אחריות הניסוך הוא עליך ולא אבטל המכר, ונשאל על זה הרא"ש ז"ל [כלל ק"ב סימן ב'] והשיב דכיון דאיכא למידק הכי ואיכא למידק הכי שהרי לא נתפרש הניסוך באחריות מי הוא אוקי ממונא בחזקת מאריה וכיון (שהשוכר) [שהמוכר] בודאי לא (קבל) [נתן] המעות על המוכר לברר שאחריות הניסוך על הקונה. על כן מפני [כמה] בלבולים שאפשר ליפול מחמת האחריות וקבלת האונס טוב הוא להיות הכל מפורש בשטר וישמע חכם ויוסיף לקח.
